יום חמישי, 27 ביוני 2019

pulp fiction

על אהבה והתאהבות או הקשר בין שגרה וקסם

שנים תהיתי האם קיים הבדל מהותי בין ההגדרות הללו, או שמא הדוברת בלבד היא שמבינה את ההבדל. התחושה שאיתה יצאתי ברוב המקרים היא כי יש תרגיל לשוני באמירות האלו "כן אוהבת, לא מאוהבת" על כל הווריאציות הטמונות במשפט ובעצם ערפל סמיך מסתיר מהות אחרת שאינה קשורה כלל לאהבה או התאהבות. במרוצת השנים, היחסים ובעיקר הפרידות, חלחלו בי ההבדלים. יותר על דרך המציאות ופחות ממחשבה או עמידה עליהם.

התיאוריה שלי, משנים, גורסת כי בני האדם נועדו להיות בזוג, קצת קשה לאדם להעיד על עצמו מהצד אך בתחושותיי אני טוב יותר בזוג למרות שקל לי משמעותית להיות לחוד. אמנם אני מצהיר על זוגיות כדרך חיים, אך רק כל עוד זו מוצלחת. כאשר נגמרת שעתה היפה יש להחליף זוג. מתי יודעים שזה הסוף של הזוגיות הנוכחית ולא עוד ריב אמצע המסומן על-ידי נפילת מתח?. תיאוריה ילדותית שבה אני דבק בכוח טוענת כי כאשר תגיע האישה ומערכת היחסים הנכונה, אני אשאר בה. נוסיף את רעיון ההתאהבות ואחר-כך האהבה, זאת אומרת הכימיקלים ואחריהם השגרה מתוך הרעיון כי במערכת יחסים יש גלים של התאהבות ואהבה מתמשכת. כנראה שאין התאהבות שאין לה סוף, ואהבה צריכה בסיס תקשורתי מהימן וסקס טוב. צריך לשמור בקנאות על מרכיביה הנכונים כדי שההתאהבות תחזור, או לפחות תהיה תחושה שהיא יכולה לחזור, שיש לה לאן (פוטנציאל של התאהבות).

אין ספק שההתאהבות חזקה בהרבה מהאהבה, למרות שטווח זמן האהבה מוכיח את ההתאהבות בקלות. למרות הקרבה והכרונולוגיה בין השתיים המרחק במציאות הוא מזרח ומערב, שהרי ההתאהבות מבוססת חייתיות ויזואלית וחוסר יכולת למניעת סיפוקים מיידים, בעוד האהבה מתבססת על קשר אישי, היכרות מעמיקה וזמן.

אנחנו מתאהבים באנשים שנוכל לחיות איתם לעד, או כאלו שאנחנו חושבים שנוכל לחיות איתם לעד[1], או שאנחנו מתאהבים לרגע וצריכים אנשים שונים לחלוטין, אחרים, כדי לאהוב. יש שנוטים להתאהב יותר מאחרים, יותר מהר, יותר בקלות, זה בוודאי קשור גם לגיל ולמין.[2] חלק לומדים להתפשר יותר וחלק לא מוכנים לוותר כלל.

יחסים בזמן התהוותם, ההתאהבות, הם נפלאים, על זה אין כל ויכוח. גם תקופת אהבה שמחזיקה, אצל מי חודש ואצל מי כל החיים. בזמן זה בן הזוג הוא כל עולמנו מבחינה זו, הוא מושא אהבתנו היחידי. ומה עם בן הזוג הקודם? ומה עם בן הזוג הבא? האהבה המוחלטת, האבסולוטית הזו היא כל כך יחסית שהרעיון כשלעצמו מחשיד לאבסורדי. לאחר שנסתיימה לה מערכת יחסים זוגית ואנחנו כבר לא שוכבים עם בן הזוג ואולי אף עברנו לבן זוג חדש, אנחנו לא אוהבים יותר את הקודם? אולי רק לא מאוהבים בו יותר? טיב היחסים לא השתנה, רק אופי היחסים, אולי אפילו רק הסדרי השינה. לא יעלה על הדעת כי אפסיק לאהוב את זוגתי שאיתה שכבתי מזה שנה, ואהבתי כל אותה התקופה כיוון שנפרדנו כזוג, או יתרה מזו, כי אני מתרועע עם בת זוג חדשה. ואם יעלה על הדעת הרי שלא היה לדבר מקום מלכתחילה.

עכשיו נאמר שיש לי חמש או שש חברות לשעבר ואני אוהב את כולן, איך אוכל להיות עם מישהי חדשה, בתנאי כמובן של כנות בינינו? האהבה לא משתנה בין מערכות יחסים, יש לנו את החברה שדורשת התמסדות ואת ההישרדות שדורשת ילדים, נשים יותר מגברים וכן לכל אחד את החשבונות שיש לו עם הוריו וסביבתו.



"לעד" הוא סובייקטיבי לשני אנשים, לעיתים אף לאחד או אחת. המחבר.  [1]

מין הילוד, לא מין במובן של סקס במקרה זה. המחבר.[2]




פרוטוקול דייט

המון אינפורמציה זורמת אבל אפאחד לא באמת יודע כלום.

שבת. התקשרתי לאפרת. הצעתי שחופש מוחלט אינו רעיון טוב בשלב זה ופרשׂתי שלוש אפשרויות: האחת, שתגיע אלי לאלתר, הייתי במרכז באותה העת, השנייה שניפגש למחרת לקפה בתל-אביב והשלישית שתגיע בהמשך השבוע למשך של עשרים וארבע עד ארבעים ושמונה שעות לקיבוץ, לצפון, אבל זה כבר כולל שינה ומי יודע מה עוד. אפרת, הידועה במהירות החלטה ופרקטיקה מתפרצת, בחרה מיד בב' והוסיפה שנדבר למחרת בבוקר לתיאום סופי.


קרא עוד...

יקירתי 2

בהמשך לשיחתנו בארבע השנים האחרונות.

לפני כחודשיים, קצת אחרי שפרקתי את הכתף עם שני שברים בעקבות התקף אפילפסיה נוסף, היא חזרה לחיי בפעם המי יודע כמה וגם הפעם זה לא היה רעיון טוב וגם הפעם לא הבעתי כל התנגדות נחרצת רק שהפעם, בניגוד לפעמים קודמות, והיו, בלי עין רעה, הזהרתי על הסכנה, וכמו קצין טוב מצאתי את נקודת הכשל העתידית ופתרונה מראש, התעלמתי משתיהן והתקדמנו הלאה. כמו שאומר השיר הידוע ואחי הסביבתי נרכש בתגובה חצי אוטומטית לשמה- מה היא אומרת... והפעם היה לה מה להגיד. באופן כמעט מבוים הגיעה הנערה והבשורה, אולי כדי להגדיל את הפרדוקס ואולי ללא משים, ביום חמישי של סוף השבוע של יום העצמאות. כן, היו פה ושם שיחות מסוג יחסינו לאן. גם במהלך יחסינו במהלך יחסינו הקודמים במהלך ארבע או חמש השנים שחלפו, וגם בשלושת החודשים האחרונים, אבל בזעיר אנפין- מעין כינוסי מטבח או הערות יחס ותו לו. בכל אופן, בעודנו יושבים לחוף הכנרת במעוני בקיבוץ עין גב, זה המרוחק כשעתיים נסיעה מביתה אשר ביינוב, לכוס קפה- והיא במיציה, עולה השיחה של יחסינו לאן. השיחות שלנו הן ארוכות במילים וקצרות בתכל'ס, ופתאום, משום מקום- היא רוצה לגור יחד. היא כבר הוציאה את זה. אני כבר שמעתי. זו הייתה שאלה? אמירה? הרי שנינו יודעים ארבעים שנה במדבר את דעתי בנושא. אז השאלה היא שאלה, תשובה או אולטימטום? אולי היא שאלה רטורית? בעצם היא לא שאלה המופנית אלי אלא רק אליה רק בנוכחותי כיוון ששנינו יודעים את התשובה. אני מסתכל עליה, על נוף מעגן הסירות שמולי וחוזר אליה, משתדל מאוד לא לענות את מה שנמצא מוכן ראשונה אצלי על המגש בארטילריה ומעביר את הנושא תהליך חשיבה נוסף- עדיין לא את עניין המגורים המשותפים, קודם את מה שקרה זה עתה ואת התהליך שהביא אליו. עד כמה אנחנו מכירים? כי לא נראה לי שזה עניין של זמן. פתאום הדברים הקטנים התחילו להפריע לי. למה כל כך הרבה סיגריות וקפה שחור, למה בבוקר ובאוטו, למה אף פעם היא לא אמרה לי שאני נוחר, למה כל כך אוהבת, למה זה לא הדדי, מה עוד לא הדדי, על מה אני מוכן לוותר בשבילה, למה זה כל כך מפריע לי?! הבנתי שאני לא בכיוון הנכון... מוכן לגור איתה או לא? לא.
עכשיו עלי להבין האם זה בגללה או בגללי. כשהיינו במטבח ביינוב היא אמרה שאני בא והולך כאילו שרק אני במערכת היחסים הזו- ואיפה היא, אמרה שאני לא יכול לנסוע לצפון בלי להגיד לה או להגיע פתאום למרכז, ניסיתי להבין את הצד שלה, אני זוכר אפילו שהייתי אמפתי, אך הסברתי שכדי לחשוב או לעשות את הדברים הללו עלי לחשוב מה היא תרצה שאני אעשה, אין הדברים לא באים לי בדרך הטבע. חזרנו לשיחה על כמה אנחנו גרים רחוק וכשאין ברירה גם שיחת טלפון היא אמצעי תקשורת כלשהו. סירבתי בתוקף. אני לא מסכים. היא יודעת. אין לי סבלנות לשיחות סרק, רק שבעיניה אין אלו שיחות סרק, גם לא מסרוני סרק. אמרתי שכשיהיה לי משהו להגיד אני אתקשר, ואני מתקשר כשיש לי מה להגיד.
הדברים שמפריעים לה עוברים סובלימציה ונעלמים, היא לא מתעקשת, בשיחה האחרונה שלנו אמרתי לה שרק אם אני אלך זה ייגמר, היא לא הסכימה איתי.
היא כל הזמן אוהבת אותי וכל הזמן אומרת את זה. אני תוהה למה זה מפריע לי כל כך, אני מניח שמאותה סיבה שכואבת לי הרגל כשאני רואה חברים נוסעים על אופנוע, אולי כי גם אני רוצה ולא יכול, אולי כי אני יודע שאני לא אוהב ברמות שלה, אולי אי אפשר ברמות שלה, בכל אופן החזרה האין סופית עלולה להלחיץ כל אחד, אותי על אחת כמה וכמה, שלא לדבר על שמות חיבה ולא אחד קבוע, כל מיני וכל הזמן. ככל שהיא מתקרבת- והיא מתקרבת- אני מתרחק. לא חדש ולא מפתיע, אולי קצת חבל, בטוח מאכזב בשבילה, למרות שבלתי הנמנעות של הדבר הייתה צפויה מראש ואפילו נאמרה.
ניסיתי להסביר את ההבדל בין הקונספט שיש להיות ביחד לבין ההיעדר שלו, היינו, אם יש לזוג סיבה להיות יחד כי הם רוצים להקים תא משפחתי ואולי להמשיכו לחתונה וילדים או כל סיבה שהיא אחרת מאשר לבלות סופשבוע בכיף- זה קונספט שיש לכל אחד מהם לחוד לגבי העתיד שלו כפרט, בהמשך יש סרט נע של חברות, לגור יחד, להתחתן, ילדים, משפחה ועד למוות הבלתי נמנע. הקונספט צריך להיות שם מראש- אצל שניהם. בהסבר שלי, לנו, זאת אומרת לי, אפילו לא היה את הקונספט.
אמרתי לאחר כבוד כי מאמין שתהיה אם ורעיה למופת, אבל לא שלי.
יש כאן גם עניין של נטילת אחריות, אני יודע שיש דברים שהיא צריכה ממני ובכלל מזוגיות ואין לי אותם לתת לה, באחריותי לומר לה- לא יותר. היא ילדה גדולה ואני לא מרטיר או הולך למות על קידוש השם. כשנפגשנו, לפני שלושה חדשים אמרתי שלא יהיה כלום ועכשיו אני חוזר בהדגשה משמעותית לגבי החיים, אני לא מתקדם- אנחנו כאנשים מתפתחים ביחד וזה נהדר- לי ולה, אבל הזוגיות בעינה עומדת, היא לא זזה לשום מקום. הזוגיות נשארת זוגיות של טיול, זוגיות של סופשבוע, אשליה של זוגיות, פעם בשבוע בבית של מישהו, לביקור. היא טובה, ללא התמודדות, ללא שיגרה, ללא לחץ של קביעות, ללא חלוקת תפקידים או מטלות כיוון שהיא לא באמת זוגיות.
מנקודת מבט מעט מרוחקת מהשיחה, ממבט-על עליה הייתי אומר כי שאלת המגורים המשותפים או הסדרי השינה החדשים כפי שאני מכנה אותה היא מעיין סייג ברור. אולי עידון לסייג ברור יותר עד כמה שהדבר נשמע פרדוקסלי אך נראה ברור למדי. כמו אותו ילד המבקש גלידה לפני ארוחת הצהריים או הנערה המבקשת לחזור בשתיים לפנות בוקר ושניהם מצפים ל"לא" ברור וחד משמעי, גם כאן, במקרה הברור של חיפוש ומציאת גבול קיים, היה ברור לכל מהו הגבול והיכן הוא עובר. הספק הקיים הוא בקשר לרמת ההכרה, האם כאשר העלתה את הרעיון תחילה לעצמה ואחר כך לי, ידעה, ואני מתכוון ברמה הכרתית, כי כאן הגבול שאותו לא נעבור יחד.


שדים

רק בחושך מוחלט. חושך כזה שגם אם מסתכלים לא רואים כלום. אפילו נקודת אור אחת קטנה לא יכולה להיות. ושקט. דממה מוחלטת. חושך ושקט. וזו רק ההתחלה, אני נכנס למיטה ומתחיל להתהפך, כל היום חוזר אלי ומציף. דברים מפעם בפרטי פרטים מנסים להיפתר ואינסוף מחשבות נערמות האחת על השנייה. בסופו של דבר אני מגיע לשכיבה על הגב. זה הֶרגל מבית החולים, חצי שנה לא יכולתי לשנות תנוחה, אני מניח שמשהו בגוף ובראש התרגל להירדם רק כך. בדרך כלל אני מתעכב על אחת המחשבות או נכנס לעומקה של בעיה ונרדם, אבל לא תמיד.

לפעמים היא מופיעה. אין לה פנים או גוף. אני אפילו לא יכול להגיד שזו היא, רק נדמה לי שאני יודע מי זו. היא מתקרבת, מתקרבת ומתקרבת עד אינסוף. אני משכנע את עצמי שאין בזה היגיון, ושאני בוגר ושעלי ללכת לישון. וכמו שהיא מתקרבת ככה היא מתרחקת, כמו נבהלה או לקחה תנופה והיא מתרחקת, מתרחקת ומתרחקת עד אינסוף ואני רואה אותה כל הזמן אבל לא יכול לזהות אותה או לתאר אותה, אין לה פנים ואין לה גוף ומהאינסוף הכי רחוק היא צמודה אלי לפנים. פתאום צרחה. לא כזו של בהלה או של צער וגם לא של סרט גרוע. צרחה של טירוף טהור. החדר דומם והצרחה קורעת ללא צליל. אני פוקח את עיניי ומביט אל הכלום האפל. זה חושך שלא ניתן להתרגל אליו. אני מנסה להסביר לי פעם נוספת את עניין הבגרות ומוסיף כי עלי ללכת לישון ומעגן את זה בתירוץ הגיוני כי מחר יש עבודה. שוב עוצם את עיניי ונשכב על הגב. מיד היא חוזרת, אני מנסה לעקור את ההזיה ולזהות את הדמות, אין סיכוי. אני פוקח עיניים ומדליק את האור. אני מתיישב במיטה, מפחד. מנסה להבין האם זו יישות חיצונית המטרידה אותי או אני המאבד את שפיותי. תוך כדי המונולוג הפנימי מתחילות לעלות התשובות וכבר אני מנסה לחשוב על כל דבר אחר אפשרי, הרי זו לא הפעם הראשונה וכנראה לא הפעם האחרונה. אני כבר ער לגמרי. השעה שתיים בלילה. חייבים להתמודד עם השדים.

אולי ננסה מחר.


שנ"צ של שישי

נכנס למיטה ועוצם עיניים, מחשבה וחלום מתערבבים, המציאות נשמטת. 

אני שבע ורגוע, זו השעה הזו ביום שישי אחרי ארוחת בוקר מאוחרת, הילדה נרדמה ואנחנו במיטה. את נצמדת אלי מאחור, אני מרגיש אותך עירומה ומתרגש. אני מחייך, את לא רואה - אני עם הגב אלייך. את מחייכת גם. אני שומע את נשימותייך בעורפי, מחייכות איתך. המזגן מונוטוני קובע את טון השקט בבית, נעים שלו. ישנים צהריים של שישי. נותנים לעומס של השבוע לרדת למיטה, אל הקן שלנו, כמעט שיחה בחלקי נגיעות.
אחר כך נתעורר ונרד לחוף, ניקח פירות ושמשיה, לא נשכח קרם נגד שמש ונחכה עד השקיעה. בערב, אם יהיה לנו כוח, ניסע להורים לארוחת ערב או שנישאר בבית ונבשל יחד ארוחה ביתית. נעשה הצגות לילדה והיא תסתובב לנו בין הרגליים. בסוף היא תלך לישון ונשב לראות סרט ולדבר עלינו דרך דברים אחרים. נחזור למיטה ונעשה סקס, נדבר במיטה שיחה אחרת, יותר אינטימית ולו רק בגלל העירום שבה והקרבה הפיסית. נעצום את העיניים. המחשבה והחלום יתערבבו- המציאות תישמט.

אני פוקח את העיניים. אני עדיין לבד. את עדיין בניו-יורק.


אתה נמצא כאן :  דף הבית ספרות זולה