יום חמישי, 14 2019

פרוטוקול דייט

המון אינפורמציה זורמת אבל אפאחד לא באמת יודע כלום.

שבת. התקשרתי לאפרת. הצעתי שחופש מוחלט אינו רעיון טוב בשלב זה ופרשׂתי שלוש אפשרויות: האחת, שתגיע אלי לאלתר, הייתי במרכז באותה העת, השנייה שניפגש למחרת לקפה בתל-אביב והשלישית שתגיע בהמשך השבוע למשך של עשרים וארבע עד ארבעים ושמונה שעות לקיבוץ, לצפון, אבל זה כבר כולל שינה ומי יודע מה עוד. אפרת, הידועה במהירות החלטה ופרקטיקה מתפרצת, בחרה מיד בב' והוסיפה שנדבר למחרת בבוקר לתיאום סופי.


למחרת בבוקר יצאתי את בית הורי, שעל שולחנם אני סמוך בעת שהותי במרכז, ונסעתי ליום פורה בעיר הגדולה. ישבתי בדירתה של אחותי כשאפרת התקשרה. קבענו בשדרות רוטשילד פינת מזא"ה, בשדרה, בקפה, מהלך חמש דקות ממקום הימצאי. בחום של תל-אביב הלכתי את כורש ואת יהודה הלוי כשרגשות מעורבים מפעמים בי. תחושת התרגשות חדשה ולא מוכרת נחתה עלי, או שמא עלי להגיד נחה עלי, התרגשות רגועה, מאושרת ושלווה, לא כזו הגורמת לקול להשתנות ולגוף לעשות שטויות מצערות כי ככה המוח מצווה בשינוי כימי זמני על תקן רוח שטות. מעין התרגשות שקטה אבל חזקה שאין לה צורך במילים כיוון שהיא כל כך ברורה. התיישבתי לידה על ספסל בשמש ונשקתי לה קלות. ניגשנו לקנות קפה ואפרת לקחה גם עוגת גזר מנוילנת, ישבנו ליד שולחן קטן בצל. לפני זה חיבקתי אותה בעמידה, רציתי לנשום אותה אלי, מזמן רציתי. בשולחן מולנו ישב גבר לשעבר, שערו ארוך דליל וצבוע צהוב עז, על ידיו צמידי "זהב" רבים ושעונים והוא כולו "ברודווי שואו" של אדם אחד. על השולחן לפניו מונח היה לאפטופ קטנטן "7 לבן בוהק, ובקולי קולות הוא ניסה לתקן את המחשב עם התמיכה בטלפון הנייד. סביבה באו והלכו אנשים שענו להגדרה שלי של בולגרים מבוגרים, לבושים בגדי בית וכפכפים. לא נראה היה כי הם שייכים אליה ויזואלית למרות שחלקו שולחן וניהלו שיחה ערה. ליד השולחן שלהם ישבה דמות מבוגרת שנראתה כמו מצויירת, כולה הייתה מסוגננת, לבושה ומאופרת מכף רגל ועד ראש לרמת גימור מושלם, לא חסר פרט או קו לדמותה. הלבן שלה, הבוהֵק והשותק אל מול קבוצת הדמויות הכהות, הקולניות והוולגריות ממולה היו תפאורת רחוב מדהימה לסצנה שלנו. אפרת ניסתה לא לבהות. מדי פעם הערתי לה, מדי פעם היא העירה לעצמה. האישה הלבנה קמה ללכת. החולצה שלה שקופה לחלוטין והיא ללא חזיה, הדרמה מאחורינו, האישה אמרה משהו לאנשי השולחן והלכה. השאר- שלל כלבים ואנשים, אפרת שמה לב שיותר גברים עם עגלות מאשר נשים- יופי, הסכמתי. אני בעד, גם בכלל וגם בפרט. השיחה שלנו מתגלגלת בין השדרה סביבנו ואלינו, פנים וחוץ. דינאמי, נעים, לא מתיש, בכלל נעים. שמה עלי יד, לא מביטה, היד מספיקה לי, מאוד אינטימי בעיני בתוך כל השדרה ההמולה הזו, נגיעה כמעט לא נראית, כמעט לא מורגשת, בלי מבט, ובכל זאת. אני מדבר אליה, היא קצת מרוחקת למרות שהיא מנסה להתקרב, אני מזהה את זה בשקט שלה, כשהיא מדברת היא מייצרת הזרה. אני אומר שאני מעדיף בת ואחרי שנתיים או שלוש בן. היא לא ממש יכולה למלל תשובה לזה ומרימה ארבע אצבעות לעברי. אני אומר ספק שאלה: ארבעה ילדים? היא מהנהנת, לא לכיוון שלי. מדברת על העבודה ועל שדרות רוטשילד, איך שאין כזה בניו-יורק. אני מחייך ומתרצה. מסתכל על הידיים שלה הבהירות והרכות ומסביר על מקדם הגנה, היא מעדיפה להתייחס לשיזוף, אני מתעקש על מנגנוני ההגנה שלה. היא נוגעת לי בפנים, מלטפת את הזקן, לא מביטה בעיניים, לא מגיבה לתוכניות שלי לחיים המשותפים שלנו, לילדים ומשפחה. אני מסתכל עליה ומבין, אולי בפעם הראשונה בחיים הבוגרים שלי, שאני יושב מול האישה של חיי. אני מכיר אותה כבר שש שנים, לא מאוד, מעולם לא שכבנו, אבל כמעט, והנה אני אומר לה את הדברים שמעולם לא העזתי לומר לאף אחת מעולם, ובשלווה צרופה, לא פחות.

משהו בי רואה אותה כמתאימה, כשווה לי, לא כי היא יפה או חכמה כמוני, חלילה, זה המקום שבו הרגש פוגש את השכל, הפחד מזוגיות עם הרצון הגדול להיות בה, חוסר המוכנות להתפשר על כלום, הנכונות לאמוציות והאמוציות עצמן בלי האמצעים לתקשר אותן, הבשלות והבגרות שלי מול החברה סביבי ומול עצמי. מה ששיחרר אותי מהמקום התקוע, מהקיבוע והדחייה מזוגיות ופעם ראשונה מושך אותי אל העשייה המשותפת, היחד, הלגור והקבוע.

המשך השיחה היה דומה ועבר מהרחוב הססגוני אל החיים התיאורטיים שלנו יחד, כאשר אני מדבר עלינו ואפרת על כל דבר אחר. זמן תו החניה על מכוניתי בכחול לבן של כורש חלף לפני שעה קלה ושאלת הרפורט חלפה, אך לא הייתה אכפתיות מצד התשובה כרגע למרות ההסתברות הברורה. לא כספים או רשויות זה מה שיטריד אותי כעת. הטלפון צלצל ואפרת שוחחה קצרות עם מישהו שהיא תפגוש במשרד שלו. מיד התנצלה ואמרה שזה קשור לעבודה, לא ששאלתי או הבעתי עניין, ואני מראש אמרתי לאפרת, כי לא אראה כל סימני לחץ, מצוקה או היסטריה בכוונה- ואני מתכוון להשתדל. בכל זאת נחמד היה לשמוע כי היא הולכת ממני רק כי היא חייבת, אם זה נכון או לא.

ברור כי המפגש הותיר אותותיו, וייקח זמן מה עד שאלו יגיעו לייעדם ועוד יותר זמן עד שיחזרו אלי. אפרת לא נוטה לנדב אינפורמציה שלא לצורך, על אחת כמה וכמה מידע רגשי הקשור אליה.

כלפי חוץ אלו היו כמעט שני מונולוגים, הדיאלוג היה בפנים, בַשקט, בנגיעות הקטנות, אלו ללא המבטים.[1]

קמנו ללכת, רציתי לפנות את עצמי, לא רציתי להיות מיותר לרגע. היא הצטרפה אלי עד יהודה הלוי, הלכנו יחד את מזא"ה, רק כשהתרחקה ציינה שאני נראה טוב ושיפה לי ירוק, ניסיתי להבין האם זה כפשוטו או שמא היה לה כיף ואני יפה בעיניה, מוצא חן. הבנתי שאני עוד לא מכיר אותה מספיק והגבתי במחמאה חזרה בצורה עילגת, אז הבנתי שאני כבר כן מתרגש ולא רגוע כמו שהייתי קודם. ואולי גם זה לטובה. שמח בחלקי ומלא בַטוב של השעות האחרונות חזרתי לכורש, וידאתי כי אכן קיבלתי רפורט, ועליתי חזרה לדירתה של אחותי.



[1] האבסורד הוא שגם בסקייפ אנחנו משוחחים במונולוגים בגלל הפרשי השעות והעובדה שאפרת לא נמצאת, אף פעם בשומקום, אני כותב שורה כל פעם שיש לי מה להגיד ובסוף הולך לישון ומתי שאפרת מגיעה למחשב היא קוראת את המונולוג כולו. המחבר.

אתה נמצא כאן :  דף הבית ספרות זולה פרוטוקול דייט