יום שישי, 20 2019

יקירתי 2

בהמשך לשיחתנו בארבע השנים האחרונות.

לפני כחודשיים, קצת אחרי שפרקתי את הכתף עם שני שברים בעקבות התקף אפילפסיה נוסף, היא חזרה לחיי בפעם המי יודע כמה וגם הפעם זה לא היה רעיון טוב וגם הפעם לא הבעתי כל התנגדות נחרצת רק שהפעם, בניגוד לפעמים קודמות, והיו, בלי עין רעה, הזהרתי על הסכנה, וכמו קצין טוב מצאתי את נקודת הכשל העתידית ופתרונה מראש, התעלמתי משתיהן והתקדמנו הלאה. כמו שאומר השיר הידוע ואחי הסביבתי נרכש בתגובה חצי אוטומטית לשמה- מה היא אומרת... והפעם היה לה מה להגיד. באופן כמעט מבוים הגיעה הנערה והבשורה, אולי כדי להגדיל את הפרדוקס ואולי ללא משים, ביום חמישי של סוף השבוע של יום העצמאות. כן, היו פה ושם שיחות מסוג יחסינו לאן. גם במהלך יחסינו במהלך יחסינו הקודמים במהלך ארבע או חמש השנים שחלפו, וגם בשלושת החודשים האחרונים, אבל בזעיר אנפין- מעין כינוסי מטבח או הערות יחס ותו לו. בכל אופן, בעודנו יושבים לחוף הכנרת במעוני בקיבוץ עין גב, זה המרוחק כשעתיים נסיעה מביתה אשר ביינוב, לכוס קפה- והיא במיציה, עולה השיחה של יחסינו לאן. השיחות שלנו הן ארוכות במילים וקצרות בתכל'ס, ופתאום, משום מקום- היא רוצה לגור יחד. היא כבר הוציאה את זה. אני כבר שמעתי. זו הייתה שאלה? אמירה? הרי שנינו יודעים ארבעים שנה במדבר את דעתי בנושא. אז השאלה היא שאלה, תשובה או אולטימטום? אולי היא שאלה רטורית? בעצם היא לא שאלה המופנית אלי אלא רק אליה רק בנוכחותי כיוון ששנינו יודעים את התשובה. אני מסתכל עליה, על נוף מעגן הסירות שמולי וחוזר אליה, משתדל מאוד לא לענות את מה שנמצא מוכן ראשונה אצלי על המגש בארטילריה ומעביר את הנושא תהליך חשיבה נוסף- עדיין לא את עניין המגורים המשותפים, קודם את מה שקרה זה עתה ואת התהליך שהביא אליו. עד כמה אנחנו מכירים? כי לא נראה לי שזה עניין של זמן. פתאום הדברים הקטנים התחילו להפריע לי. למה כל כך הרבה סיגריות וקפה שחור, למה בבוקר ובאוטו, למה אף פעם היא לא אמרה לי שאני נוחר, למה כל כך אוהבת, למה זה לא הדדי, מה עוד לא הדדי, על מה אני מוכן לוותר בשבילה, למה זה כל כך מפריע לי?! הבנתי שאני לא בכיוון הנכון... מוכן לגור איתה או לא? לא.
עכשיו עלי להבין האם זה בגללה או בגללי. כשהיינו במטבח ביינוב היא אמרה שאני בא והולך כאילו שרק אני במערכת היחסים הזו- ואיפה היא, אמרה שאני לא יכול לנסוע לצפון בלי להגיד לה או להגיע פתאום למרכז, ניסיתי להבין את הצד שלה, אני זוכר אפילו שהייתי אמפתי, אך הסברתי שכדי לחשוב או לעשות את הדברים הללו עלי לחשוב מה היא תרצה שאני אעשה, אין הדברים לא באים לי בדרך הטבע. חזרנו לשיחה על כמה אנחנו גרים רחוק וכשאין ברירה גם שיחת טלפון היא אמצעי תקשורת כלשהו. סירבתי בתוקף. אני לא מסכים. היא יודעת. אין לי סבלנות לשיחות סרק, רק שבעיניה אין אלו שיחות סרק, גם לא מסרוני סרק. אמרתי שכשיהיה לי משהו להגיד אני אתקשר, ואני מתקשר כשיש לי מה להגיד.
הדברים שמפריעים לה עוברים סובלימציה ונעלמים, היא לא מתעקשת, בשיחה האחרונה שלנו אמרתי לה שרק אם אני אלך זה ייגמר, היא לא הסכימה איתי.
היא כל הזמן אוהבת אותי וכל הזמן אומרת את זה. אני תוהה למה זה מפריע לי כל כך, אני מניח שמאותה סיבה שכואבת לי הרגל כשאני רואה חברים נוסעים על אופנוע, אולי כי גם אני רוצה ולא יכול, אולי כי אני יודע שאני לא אוהב ברמות שלה, אולי אי אפשר ברמות שלה, בכל אופן החזרה האין סופית עלולה להלחיץ כל אחד, אותי על אחת כמה וכמה, שלא לדבר על שמות חיבה ולא אחד קבוע, כל מיני וכל הזמן. ככל שהיא מתקרבת- והיא מתקרבת- אני מתרחק. לא חדש ולא מפתיע, אולי קצת חבל, בטוח מאכזב בשבילה, למרות שבלתי הנמנעות של הדבר הייתה צפויה מראש ואפילו נאמרה.
ניסיתי להסביר את ההבדל בין הקונספט שיש להיות ביחד לבין ההיעדר שלו, היינו, אם יש לזוג סיבה להיות יחד כי הם רוצים להקים תא משפחתי ואולי להמשיכו לחתונה וילדים או כל סיבה שהיא אחרת מאשר לבלות סופשבוע בכיף- זה קונספט שיש לכל אחד מהם לחוד לגבי העתיד שלו כפרט, בהמשך יש סרט נע של חברות, לגור יחד, להתחתן, ילדים, משפחה ועד למוות הבלתי נמנע. הקונספט צריך להיות שם מראש- אצל שניהם. בהסבר שלי, לנו, זאת אומרת לי, אפילו לא היה את הקונספט.
אמרתי לאחר כבוד כי מאמין שתהיה אם ורעיה למופת, אבל לא שלי.
יש כאן גם עניין של נטילת אחריות, אני יודע שיש דברים שהיא צריכה ממני ובכלל מזוגיות ואין לי אותם לתת לה, באחריותי לומר לה- לא יותר. היא ילדה גדולה ואני לא מרטיר או הולך למות על קידוש השם. כשנפגשנו, לפני שלושה חדשים אמרתי שלא יהיה כלום ועכשיו אני חוזר בהדגשה משמעותית לגבי החיים, אני לא מתקדם- אנחנו כאנשים מתפתחים ביחד וזה נהדר- לי ולה, אבל הזוגיות בעינה עומדת, היא לא זזה לשום מקום. הזוגיות נשארת זוגיות של טיול, זוגיות של סופשבוע, אשליה של זוגיות, פעם בשבוע בבית של מישהו, לביקור. היא טובה, ללא התמודדות, ללא שיגרה, ללא לחץ של קביעות, ללא חלוקת תפקידים או מטלות כיוון שהיא לא באמת זוגיות.
מנקודת מבט מעט מרוחקת מהשיחה, ממבט-על עליה הייתי אומר כי שאלת המגורים המשותפים או הסדרי השינה החדשים כפי שאני מכנה אותה היא מעיין סייג ברור. אולי עידון לסייג ברור יותר עד כמה שהדבר נשמע פרדוקסלי אך נראה ברור למדי. כמו אותו ילד המבקש גלידה לפני ארוחת הצהריים או הנערה המבקשת לחזור בשתיים לפנות בוקר ושניהם מצפים ל"לא" ברור וחד משמעי, גם כאן, במקרה הברור של חיפוש ומציאת גבול קיים, היה ברור לכל מהו הגבול והיכן הוא עובר. הספק הקיים הוא בקשר לרמת ההכרה, האם כאשר העלתה את הרעיון תחילה לעצמה ואחר כך לי, ידעה, ואני מתכוון ברמה הכרתית, כי כאן הגבול שאותו לא נעבור יחד.

אתה נמצא כאן :  דף הבית ספרות זולה יקירתי 2