רק בחושך מוחלט. חושך כזה שגם אם מסתכלים לא רואים כלום. אפילו נקודת אור אחת קטנה לא יכולה להיות. ושקט. דממה מוחלטת. חושך ושקט. וזו רק ההתחלה, אני נכנס למיטה ומתחיל להתהפך, כל היום חוזר אלי ומציף. דברים מפעם בפרטי פרטים מנסים להיפתר ואינסוף מחשבות נערמות האחת על השנייה. בסופו של דבר אני מגיע לשכיבה על הגב. זה הֶרגל מבית החולים, חצי שנה לא יכולתי לשנות תנוחה, אני מניח שמשהו בגוף ובראש התרגל להירדם רק כך. בדרך כלל אני מתעכב על אחת המחשבות או נכנס לעומקה של בעיה ונרדם, אבל לא תמיד.
לפעמים היא מופיעה. אין לה פנים או גוף. אני אפילו לא יכול להגיד שזו היא, רק נדמה לי שאני יודע מי זו. היא מתקרבת, מתקרבת ומתקרבת עד אינסוף. אני משכנע את עצמי שאין בזה היגיון, ושאני בוגר ושעלי ללכת לישון. וכמו שהיא מתקרבת ככה היא מתרחקת, כמו נבהלה או לקחה תנופה והיא מתרחקת, מתרחקת ומתרחקת עד אינסוף ואני רואה אותה כל הזמן אבל לא יכול לזהות אותה או לתאר אותה, אין לה פנים ואין לה גוף ומהאינסוף הכי רחוק היא צמודה אלי לפנים. פתאום צרחה. לא כזו של בהלה או של צער וגם לא של סרט גרוע. צרחה של טירוף טהור. החדר דומם והצרחה קורעת ללא צליל. אני פוקח את עיניי ומביט אל הכלום האפל. זה חושך שלא ניתן להתרגל אליו. אני מנסה להסביר לי פעם נוספת את עניין הבגרות ומוסיף כי עלי ללכת לישון ומעגן את זה בתירוץ הגיוני כי מחר יש עבודה. שוב עוצם את עיניי ונשכב על הגב. מיד היא חוזרת, אני מנסה לעקור את ההזיה ולזהות את הדמות, אין סיכוי. אני פוקח עיניים ומדליק את האור. אני מתיישב במיטה, מפחד. מנסה להבין האם זו יישות חיצונית המטרידה אותי או אני המאבד את שפיותי. תוך כדי המונולוג הפנימי מתחילות לעלות התשובות וכבר אני מנסה לחשוב על כל דבר אחר אפשרי, הרי זו לא הפעם הראשונה וכנראה לא הפעם האחרונה. אני כבר ער לגמרי. השעה שתיים בלילה. חייבים להתמודד עם השדים.
אולי ננסה מחר.