הילד גדל בתוך מלחמה, בשקט שלו, ספק פרא ספק מבוית.
לקח הרבה משלו וקצת מהסביבה, אבל המלחמה הייתה קשה.
הילד נפצע במלחמה.
הפציעה הפכה אותו מילד למבוגר והשאירה אותו נכה פיסית, אבל ריפאה אותו, תיקנה אותו והמציאה אצלו הרבה מקומות חדשים.
המכה בראש גרמה לו למחלה קשה אבל תיקנה לו את הראיה, במקום דו מימד עכשיו הוא יכול לראות גם עומק.
הפציעה הקשה ברגליים הייתה בלתי הפיכה, לעולם לא יחזור להיות מה שהיה, הצליעה האטה אותו וההליכה עם המקל נתנה לו מימד של איש, איש מבוגר בהרבה ממנו.
אבל הקצב האיטי הדגיש את הדברים ונתן להם חוזק ומשמעות שלא הייתה קיימת קודם.
לפעמים, דווקא בים, כשהיה יושב על החול, היה מקבל הכל חזרה לכמה שאיפות עמוקות בעיניים עצומות, ונזכר בימים של כוח, שבהם הפיסיות הבלתי מוגבלת הייתה מנת חלקו. בימים שחיוך נסוך היה כל עולמו הפנימי.
היום הוא כבר יודע ובצד הידע גם כאב,
כאב חד מחזיר אותו, הרגל הסייבורגית שלו כואבת בישיבות ארוכות מדי. נשען על המקל הוא מתרומם להקל על הכאב ומחייך, שליו.
הוא כבר יודע הרבה יותר.